מסכות, ריקודים וזיקוקים

 שלום לכולם. אחרי שלושה ימים מדהימים, נאלצו להיפרד מהאי המדהים ג'ג'ו. הטיול הזה היה מורכב מחלקים שונים כל חלק באיזור אחר, ג'ג'ו היה החלק הראשון שלנו, איזור הטבע עם סלעי הבזלת השחורים והמהממים והנוף היחודי, משם המשכנו לחלק הבא בטיול, פסטיבל המסכות באנדונג.

פסיטבל המסכות היה אחד מהחלקים הלא ברורים שלנו בטיול, לא ידענו למה לצפות. כל חלק אחר בטיול אנחנו עקבנו אחר האתרים שלנו וידענו למה בערך לצפות, אבל לא היה לנו שום מושג מה זה בדיוק הפסטיבל הזה ומה עומד לקרות בו, וזה בדיוק מה שהפך את החוויה שלנו בו לכל כך מפתיעה, כי דיימנו משהו בראש שלנו, פסטיבל מסורתי עם כמה ריקודי מסכות מסורתיים וזהו, אבל בפועל זה היה משהו אחר לגמרי, משהו הרבה יותר מטורף. 

 הפסטיבל הזה בעיקרון בכללי הוא פסטיבל של ריקודי מסכות בינלאומי והוא בהחלט הסמל של אנדונג ומה שהפך אותה לעיירת תיירות (בשילוב עם כפר האהו שעליו הסבר בקרוב). הפסטיבל הזה מתקיים כל שנה מהשישי האחרון של ספטמבר והוא אורך כעשרה ימים. לצערנו בדיוק בשנה שלנו היה שינויים בזמן הפטיבל והוא קוצר ל5 ימים והוא התחיל ביום חמישי ולא שישי, מה שגרם לנו לשנות את התוכניות שלנו אבל בסוף סידרנו את הימים שלנו כך שכן נגיע אליו, ובסוף מאוד שמחנו על כך.

 אז את יום חמישי, יום פתיחת הפסטיבל, התחלנו עוד בג'ג'ו, אבל כבר בבוקר ארזנו את הדברים יצאנו מהמלון הנהדר שלנו בג'ג'ו ונסענו נסיעה של שעה וחצי אל עבר שדה התעופה. שהגענו לשמה החזרנו את הרכב, חיכינו קצת בתורים ומהר מאוד כבר עלינו על הטיסה. הטיסה הייתה ממש לא ארוכה, משהו כמו שעה ומאוד מהר כבר מצאנו את עצמנו בנמל התעופה בבוסאן. בבוסאן עשינו הפסקה קטנה לאכילה בבית קפה קטן בנמל התעופה ומשם לקחנו את הרכב שפה זה היה הרבה יותר פשוט וקל מאשר בג'ג'ו (בג'ג'ו היינו צריכים ללכת מנמל התעופה עד מין סוג של מסוף אוטובוסים ששמה יוצאים אוטובוסים למקום שממנו משכירים את הרכב, בבוסאן זה היה כמה דקות הליכה וזהו).  אחרי שלקחנו את הרכב התחלנו בנסיעה של שעתיים וחצי עד לאנדונג, ובנסיעה הזאת סוף סוף נסענו על כבישים מהירים עם מהירות מותרת של עד 100 ואפילו 110 קמ"ש. משמה הגענו למלון, שלא היה גרוע אבל גם היה הרבה פחות טוב מהקודם וזה קצת איכזב אותנו, עכשיו זה נשמע שטותי ביחס למלונות באים שלנו, אבל זה בהמשך. אחרי שהגענו למלון ניסינו ללא הצלחה להבין מה בדיוק יש בפסטיבל הזה, איפה ומתי, בסוף קיבלנו מידע מאוד מעורפל ומה שבכלס הבנו זה שהפסטיבל עצמו מתרחש כל היום אבל הדברים המעניינים מתחילים רק בשש וגם הבנו בערך איפה הוא מתרחש. השעה הייתה עוד בערך 4 אבל החלטנו בכל זאת לצאת החוצה וקצת להסתובב בעיר. יצאנו החוצה ומהר מאוד שמענו קולות של הופעה וגילינו שגם עכשיו יש הופעות, אבל הם פשוט באמת לא החלק המרכזי של הפסטיבל, היה זה מדובר בתחרות המסכות של האזרחים. מדובר בתחרות מסכות לא מקצועית, בניגוד לתחרות האמיתית, והריקודים שמה היו נראים לנו קצת כמו ריקודי עם קוריאנים. זה היה לא רע בכלל וזה גם  היה די מה שדמיינו מהפסטיבל כך שזה בהחלט לא איכזב, אבל זה היה שונה מאוד ממה שבא בהמשך. השיא של הריקודים האלה היה שהקבוצה שאנחנו ראינו, קבוצת התפוחים לקחו את חני וגילי לריקוד והעמידו אותם במרכז הריקוד ביחד עם עוד זוג ישראלים מנופפים בתפוחים ביד, זה היה פשוט גדול. בסוף הריקוד כולנו התצטרפנו ושמה זקנה כלשהי החליטה פתאום לנשק את חני בלחי. בגדול היה נראה שהם ממש מתלהבים לגבינו, כאילו אנחנו אטרקציה, וזה היה נחמד מצד אחד וקצת מעיק מצד שני. אחרי זה הגיעו עוד קבוצות שאותם ראינו קצת פה וקצת שמה אבל הריקוד של קבוצת התפוחים היה מאוד ארוך ודי מיצה אותנו והחלטנו ללכת. הלכנו להסתובב קצת באיזור והתחלנו באכילה של הקימבאפ הראשון שלנו בטיול, מדןבר בסושי הקוריאני שממולא במלא דברים שונים, בעיקר בחתיכות קטנות של ירקות וגם חתיכת בשר קטנה, לא רע בכלל. משם הלכנו לאינפורמיישן ליד הבמה הגדולה שהייתה מאחורי הריקודים שראינו (הריקודים שראינו היו פשוט ברחוב) ושמה קיבלנו את המידע לגבי מה בכלל צפוי לנו בפסטיבל באותו היום ולמחרת וגילינו כמה דברים חשובים. קודם כל חשוב להגיד שהתוכנית שלנו הייתה באותו היום לראות את ריקודי המסכות וביום למחרת ללכת לראות פסטיבל של מין סוג של זיקוקי אש מסורתיים בכפר האו, כפר מסורתי ליד אנדונג, אבל לצערנו גילינו שלמחרת מתרחש טקס הפתיחה האמיתי ובאותו היום יש מסיבה עם די ג'יים. החלטנו שנחשוב בהמשך מה נעשה לגבי מחר והחלטנו לסייר באיזור הפסטיבל והגענו לשוק פשפשים שנמצא ליד עוד במה לא רחוק מהבמה השנייה. הסתובבנו שמה, הלכנו לאכול במסעדה ויאטנית נחמדה שבה איתי נאלץ להישאר רעב בגלל שהיה לה רק דברים עם ירקות ובלי בשר, ואחרי זה השעה כבר הייתה 7 בערב, שעת ההתחלה של המסיבה הזאת, ולא היה קשה לפספס את זה. בבמה שהייתה מול פסטיבל האזרחים, היה מוזיקה חזקה, איש קוריאני שמלהיב את הקהל (כנראה שזה מה שהם מחשיבים שם כדי ג'יי) ומלא אנשים שמרימים מקלות זוהרים מול הבמה שאנחנו לא הצלחנו לקבל. בגלל הצפיפות לא היה ממש אפשר לרקוד אז הספקנו בקצת לקפץ, ובעיקר להתרשם מהטירוף הזה שהוא בכלל לא מה שציפינו מהפסטיבל הזה. אחרי קצת זמן במסיבה הזאת הבנים עשו הספקה קטנה כדי לאכול, הבנות בשביל לראות את הזיקוקים שנורו, ואחרי זה נפגשנו כולנו למנוחה קלה ומשם חזרנו כבר קצת לפני 9, הסיום של המסיבה שהסתיימה במופע זיקוקים נוסף ואפילו יותר ארוך ומרשים. משם חזרנו למלון אחרי יום ארוך ומוצלח.

יום למחרת קמנו מרוצים לקראת עוד יום באנדונג ובפסטיבל המדהים הזה. את היום התחלנו בסיור בוקר בעיר, לראות אותה באמת ולא בזמן הפסטיבל שיש מלא בלגן. אכלנו ארוחת בוקר בסניף של רשת בתי הקפה הקוריאנית a twosome place, רשת שידענו שנחזור אליה בהמשך, הסתובבנו קצת בשוק של אנדונג ולקינוח, ראינו את הנהר שעובר בעיר, נהר רחב ומרשים. משם חזרנו למלון להתאווררות קלה ביותר ומשם נסענו אל עבר הכפר המסורתי האהו. הכפר הזה הוא נקודת המשיכה העיקרית לכאן בזמן שהוא לא הפסטיבל, מודבר בכפר עם בתים שממחישים את בתי העבר בקוריאה, בעיקר את בתי ההנוקים, השם לבתים המסורתיים והעתיקים בקוריאה. לפני שהתחלנו לסייר בכפר קודם כל הלכנו לצפות במופע מסכות שאני לא סגור עם מתרחש תמיד או רק בזמן פסטיבל המסכות. המופע מראה כל מיני סיפורים שונים שמוצגים על ידי אנשים במסכות, סיפורים כמו קצב שהורג פרה ומציע לקהל מהביצים שלה או נזיר שתופס אישה משתינה ואז מתחיל איתה. אנחנו נשברנו בסוף ויצאנו רבע שעה לפני, המופע אורך כשעה. משם יצענו לטייל בכפר היפה שבהחלט מראה בצורה הטובה ביותר את הבתים העתיקים והוא בהחלט מאוד יפה אבל אם זאת לא גדול במיוחד ותוך חצי שעה סיימנו את הסיור שלנו בו. לפני שיצאנו הלכנו גם לראות את מוזיאון המסכות שמראה מסכות מכל העולם וגם כמובן מקוריאה, מוזיאון מרשים מאוד. 

משם אכלנו ארוחת צהריים קטנה וחזרנו לעיר, לצורך טקס הפתיחה של הפסטיבל. כבר יום לפני זה נטינו להחלטה הזאת והאמת, שאנחנ ממש לא מתחרטים עליה. מופע הפתיחה גם הוא היה שונה ממה שחשבנו, הוא התחיל עם מופע של ריקוד מסכות שבאמת היה בערך מה שדיימנו, משם התחילו שם לדבר הרבה זמן בקוריאנית והחלטנו לעשות הפסקה וכשחזרנו זה התחיל להיות שונה לגמרי. כל קודם היה מופע מרשים למדי של ברייקדאנס של חבורת בנים שהסתפקו במסכות מצוירות, משם למופע מרהיב של אנשים עם חליפות לדים שהיו מחוברים לתקרה נישאת (בקיצר, הם היו תלויים באוויר), לאחר מכן היה עוד מופע ריקוד טיפוסי בלי מסכות וזה היה המופע האחרון. אין ספק שזה לא מה שדמיינו וזה בהחלט היה טוב אבל שום דבר לא הכין אותנו למה שבא לאחר מכן, בא מישהו קוריאני, דיבר לא מעט, הוא הביא כל מיני אנשים עם מסכות פשוטות כאלו ונתן לכמה מהם לדבר, אנשים מכובדים עם חליפות. לאחר מכן התחילה להתנגן מוזיקה וכולם התחילו לרקוד, ואז קראו לנו לבמה שהייתה מלאה באנשים והציגו לנו את אחד מהאנשים שדיברו קודם, לא הבנו בדיוק מי הוא עד שמישהו מאחורה אמר לנו שזה בעצם היה ראש העיר, שצילם איתנו תמונה (אטרקציה כבר אמרנו?). כל החלק הזה היה גם מלא בקונפטי שרוחף לאוויר, כדורים שזזו מאיש אחד לשני וזה היה פשוט משוגע וכיף. אם זה לא מספיק, אחרי זה גם התחיל עוד מופע זקוקים שהיה הכי טוב והכי ארוך מבין השלושה. משם חזרנו למלון לא מצליחים להירגע מהטירוף שעכשיו עברנו. 

הפטיבל הזה היה אחד מהחלקים כי מפתיעים ומטורפים בטיול, לא מדובר באיזשהו פסטיבל מסורתי אלא בפשוט פסטיבל מטורף שהמסכות אולי היה מה שהתחיל אותו אבל היום הם הפכו לחלק שולי, וזה ממש לא מוריד ממנו, היה מטורף וממש כיף, נהיננו בטירוף ולקח לנו לא מעט זמן להתאושש מהטירוף שהיה שם. למזלנו החלק הבא היה החלק היותר רגוע בטיול, יומיים של טבע ושלכת, אחד באי נאמי, והשני בשמורת סאוראקסאן, אבל זה יהיה בבלוג הבא. עד כאן, איתי, גילי, חני וירון.